את אהבת חיי פגשתי בגיל 26, שבועיים לפני שהוסמכתי רשמית כמורה לאזרחות והיסטוריה במערכת החינוך הישראלית. בשורה מאחוריי באוטובוס, בדרך לבית הספר שבו עברתי את הסטאז', בחורה עם עיניים נוצצות ולחיים סמוקות מהתלהבות סיפרה לחברתה על העבודה החדשה שלה כוטרינרית בצער בעל חיים ברחוב הסמוך לבית הספר אז כבר קיבלתי את ההחלטה על לרכוש טבעת אירוסין לאהובתי בבוא הזמן. מאז נפגשנו מספר פעמים בתחנה. חילופי דברים מנומסים הפכו לשיחות שהפכו למפגשים ארוכים על בירה בסלון הדירה שלי, בהם העיניים הנוצצות התרכזו בפניי . דבר הוביל לדבר, ויעל ואני ביחד כבר קרוב לשש שנים.
החיים שלנו
בסך הכל, החיים שלנו טובים. דירה קטנה בשכירות יציבה ברמת גן (יעל קוראת לה בחיבה "דירונת"), חברים יקרים שגרים בקרבתנו, ועבודות שנותנות לנו סיפוק רב-אך גם לא מעמידות אותנו בסכנה להופיע ברשימת עשרת הצעירים העשירים בישראל בקרוב. הכל היה יכול להיות נהדר. אבל אני רואה את המבטים הקטנים שיעל מנסה להסתיר ללא הצלחה לכיוון יד ימין של חברתה שרון. ואני שומע את האנחה השקטה שלה כשעוד חברה מהלימודים מפרסמת בפייסבוק תמונה על רקע השקיעה עם הכותרת- "אמרתי כן!". ובעיקר קשה לפספס את הרמזים הלא כל כך עדינים של אמא שלה שמתעקשת לשלוח בקבוצת ווצאפ המשפחתית תמונות של מכירות חיסול לשמלות כלה. בקיצור, אחרי ארבע שנים של זוגיות מאושרת, הגיע הזמן שאשאל את ה-שאלה.
יעל שלי היא בחורה בעלת דרישות צנועות. היא יודעת מה המצב הכלכלי שלנו, וכמה כסף יש – או יותר נכון אין- לנו להוציא על דברים שהם מעבר לתשלומי המחייה ושכר הדירה. את מעט הכסף שנשאר לנו לאחר תשלומי שכר הדירה, החשבונות והקניות בסופר סיכמנו שננסה להכניס לתכנית חיסכון על מנת שנצליח לקנות דירה יום אחד, רצוי לפני שנפרוש לפנסיה. אז כשאני מחפש טבעת אירוסין לאהובתי, אני יודע שאין צורך שאקנה את הטבעת הכי יקרה בחנות. בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא גודל היהלום או כמות האפסים בקבלה. מה שחשוב זה האהבה שלנו, וההזדמנות לחגוג אותה עם החברים הקרובים והמשפחה שלנו, באירוע צנוע שינציח את אהבתנו הצעירה.
טבעת אירוסין לאהובתי – החיפוש למציאת הטבעת
בגישה הזאת נכנסתי לחנות במהלך השיעור החופשי שיש לי בכל רביעי בבוקר. בועז, מורה למתמטיקה ולמדעי החיים בבית הספר, הצטרף אליי לרכישה המרגשת. ניגשתי אל התצוגה, ומיד הלכתי לאיבוד בים הטבעות המנצנצות. "מה לגבי זאת?" שאל בועז והצביע על אחת מהטבעות במרכז התצוגה. טבעת דקה, עם יהלום בינוני המוקף ביהלומים קטנים במרכזה, ושורת יהלומים קטנים משובצת לאורכה. יפה. מצמצתי עיניים וניסיתי לקרוא את תווית המחיר הצמודה לטבעת, 4000 שקלים.
מבטי נדד לאורך התצוגה. הטבעת הזולה ביותר שראיתי, שכללה יהלום בודד קטנטן, עלתה 1500 שקלים. השוויתי אותה בדמיוני לטבעת של שרון. יהלום גדול ששני יהלומים בינוניים צמודים אליו ומוקפים בשורת יהלומים קטנים, ובן זוג שעובד בחברת סטארטאפ מצליחה. הטבעת הכי דומה אליה בתצוגה עלתה 9000 שקלים. התחלתי להזיע."אולי תקנה לה טבעת פלסטיק ממכונת מזל", אמר בועז מאוחר יותר, כשישבנו על הספסל בתורנות שלו כמורה משגיח בהפסקה הגדולה. "מה?" פלט בתגובה למבטי המזועזע. "זה רומנטי ככה." הוא משך בכתפיו. "תגיד, על הר הכסף שמעת?"
ולרגע אחד אעצור את שטף הסיפור כדי להביא לתשומת לבכם את העובדה הבאה: העניין עם בועז הוא שלמרות היותו מורה מצוין למתמטיקה, בנאדם הגיוני וחביב באופן כללי, מדי פעם הוא מרגיש צורך לתבל שיחות רציניות על נושאים מהותיים בסיפורי מעשיות. ככל שהנושא רציני יותר- המעשייה הזויה יותר, ומוסר ההשכל רלוונטי פחות לסוגיה שמטרידה אותך. ועכשיו, עכשיו באמת אין לי סבלנות לסיפורים על הרי כסף שכנראה יכללו גם דרקונים, איים רחוקים וגמדים ג'ינג'יים עם תשוקה בלתי נשלטת לבמבה נוגט.
"עזוב אותי מהסיפורים שלך, בועז. מה הר כסף עכשיו? בקושי אנחנו מגרדים 500 שקל בחודש לשים בצד בחיסכון. מאיפה אני אביא עכשיו- כמה אמרנו? אלפיים – שלושת אלפים שקל לשים על טבעת? וזה עוד לפני שדיברנו על שאר ההוצאות של החתונה?"
"שום סיפור, אני אומר לך. הר הכסף. זה היה בחדשות לפני כמה שנים. לא זוכר? זו יוזמה של משרד האוצר, שעוזרת לאנשים למצוא חשבונות רדומים וכסף שהם לא יודעים שיש להם." "רגע רגע, אתה רציני איתי? מה זאת אומרת שיכול להיות לי כסף שאני לא יודע שיש לי?"
"בטח. מכיר את זה שאתה מקבל חמישים שקל עודף ביציאה מחניון אבל כבר הכנסת את הארנק לכיס ואין לך חשק להוציא אותו? אז מה אתה עושה? בדיוק, דוחף את השטר לתא הכפפות ושוכח שהוא קיים אחרי חמש דקות. בעוד חמש שנים הוא ייפול משם כשיתקע לך הרכב ותצטרך להוציא את האפוד הזוהר. אז אותו דבר, רק בחשבונות בנקים "די נו בועז, אין מצב. אנשים לא פותחים חשבון בנק ושוכחים שהוא קיים."
"בטח. פותחים, שוכחים. וגם שוכחים מקרנות פנסיה שפתחו להם כשהם עבדו במקדולנדס בגיל 16, או מהביטוח שהם עשו לפני שהם עברו סוכן אחרי שגילו שסוכן הישן מסטול לפני 11 בבוקר. או שסבתא שלהם החליטה לשים להם בפיקדון חמש מאות שקל כשהם היו בני עשר ששווים עכשיו עשרים אלף, או דודה שגרה בברלין ומסתובבת עם תמונה שלהם בארנק, שנפטרה לפני שנתיים והם היורשים היחידים שלה. זה הכל נמצא בחשבונות רדומים".
"מה זה חשבונות רדומים?"
"זה השם שנתנו לכל החשבונות עובר ושב שאין בהם אף פעולה משהו כמו עשרה חודשים או חשבונות שהבנק לא מצליח לאתר את הבעלים תוך חודשיים. יש איזה חצי מיליון חשבונות כאלה. לא צוחק איתך. מדברים על כמעט עשרה מיליארד שקל שיש בכל החשבונות האלו ביחד" הסתכלתי על בועז בתדהמה. עשרה מיליארד? הוא הנהן. "כן, אני יודע. אני גם לא האמנתי בהתחלה."
אז איך מגיעים לכסף שאיתו אקנה טבעת אירוסין לאהובתי ?
"אמרתי לך. הר הכסף. אתר של משרד האוצר שבודק אם יש איזשהו חשבון רדום שקשור אליך. אתה נכנס לאתר, מזין את הפרטים שלך, ו-פוף! עולה לך כל המידע על כספים אבודים שקשורים אלייך. אני נגיד לא מצאתי כלום לעצמי, אבל אישתי גילתה קרן פנסיה ישנה שהיא שכחה ממנה לגמרי. חמשת אלפים שקל, ככה." הוא סיכם וטפח על הספסל לשם הדגשה. טוב, מה יש לי להפסיד. ובאמת עכשיו כשאני חושב על זה, יש לי זיכרון מעורפל על חשבון בנק שפתחתי בגיל 14 לפני שהתחלתי לעבוד בקייטנה של המתנס. די בטוח שהעברתי את הכסף שהיה בו לחשבון הנוכחי שלי, אבל.. אולי לא?
פתחתי את המחשב והקלדתי את המילים "הר הכסף" בגוגל."נו, מצאת משהו?" בועז שאל אותי בציפייה למחרת. "כלום." עניתי באכזבה. "ודווקא חשבתי שהיה לי איזה חשבון בנק ישן שכמעט שכחתי ממנו." משכתי בכתפיי. נראה שהסמל החשוב הזה – טבעת אירוסין לאהובתי תצטרך לחכות לפחות עוד כמה חודשים. אולי באמת יעלי תסתפק בטבעת צעצוע מהמכונה בקניון.
"חשבתי על עוד משהו" בועז גירד את לחיו בהרהור. "בן דוד של אישתי, היה בטוח שיש לו קרן פנסיה ישנה והוא לא מצא אותה באתר. אז הוא מצא חברה שיודעת לעבוד עם המערכת הזאת בצורה סופר מקצועית, ובאמת תוך יום הם מצאו את הקרן פנסיה שהוא לא מצא. שבעת אלפים שקל היו לו שם. אולי תנסה גם."
אחרי כמה ימים של התלבטות – ונדנודים בלתי פו
סקים מצד בועז, שהעביר לי את פרטי החברה תוך כדי שהוא נשבע שהוא לא מקבל אחוזים על ההפניה – החלטתי לתת להם הזדמנות. תוך יומיים, קיבלתי למייל דו"ח מסודר
שהראה שאכן, יש על שמי חשבון בנק שמכיל כרגע ששת אלפים שקלים. ששת אלפים! מספיק כסף לדבר חשוב כמו טבעת אירוסין לאהובתי, ואפילו נשאר עודף לחגוג את האירוסין עם המשפחה במסעדה האהובה עליה. ולחשוב שאם לא הייתי שומע על הר
הכסף, לא הייתי זוכה לרגע המאושר עם אהבת חיי ולעיניים הנוצצות שלה נדלקות כשהיא אומרת, בלחיים סמוקות מהתרגשות, כן.
